קווין מרי, פינת דקארי
עזבתי את מונטריאול לפני 55 שנה, אך איני מצליח להוציא מראשי את קווין מרי, הפינה של דקארי. ואני אסיר תודה על כך.
בפינה הצפון-מערבית של הצומת הזה עמד הקיוסק שבו נהגה ננה סיידי לקנות את העיתונים האמריקאיים שלה, שכללו את ה”דיילי מירור”. מעולם לא שאלתי את סבתי הקטנה והקשישה, שנולדה במונטריאול וידיה היו מעוותות מדלקת מפרקים, מדוע קראה רק עיתונים מניו יורק. זה נותר תעלומה בעיניי.
באותה פינה ממש הייתה גם המסעדה של מיס סנודן, שבה ננה הייתה לוקחת אותי לארוחת צהריים. המנה האהובה עליי הייתה כבד עם פירה. הייתי מזמין בצרפתית, וננה, שכישורי השפה שלה היו אפסיים, תמיד אמרה לי שהיא גאה בי. “אני מתביישת מאוד שאני לא יודעת לדבר צרפתית”, היא הייתה אומרת לעיתים קרובות. “אבל גם אם הייתי מנסה – לא הייתי מצליחה ללמוד”.
מעבר לפינה הייתה חנות השוקולד, לורה סיקורד. אבא שלי סיפר לי אלף פעמים שלורה הייתה “שונאת יהודים מטורפת”. ננה הסכימה ואמרה שלמרות זאת, לורה סיקורד היא “השוקולד הכי טוב בעיר”. היא הייתה מזמינה כמה שקיות קטנות של ממתקים, כולל פקאנים מצופים בשוקולד.
בפינה הדרום-מערבית של דקארי וקווין מרי הייתה חנות תכשיטים בשם הוּל (Houle). זו הייתה חנות קטנה עם סחורה יקרה. סבתא שלי הייתה נוהגת להביט בחלון הראווה שם. כנראה שלא רק להביט – כי פעם אחת מונסייה הוּל בירך את ננה במילים: “בונז’ור מאדאם שוורץ, קומוֹ סָה וָה?”
חנות הבגדים של מוֹלִין הייתה בפינה הדרום-מזרחית של דקארי וקווין מרי. מוֹלִין הייתה שייכת לפיי זאק פורמן ליברמן, סבתי השנייה האהובה, הבריטית. חנות מוֹלִין נשדדה, וננה פיי איבדה הכול; הביטוח שלה פג שבוע לפני הגניבה. מאז הפכה להיות תלויה כלכלית בבנותיה, מה שלא הפריע לה לחיות כמעט עד גיל 100, תבורך נשמתה. עד היום אני יודע לחקות מבטא בריטי באופן מושלם.
בפינה הצפון-מזרחית של דקארי גרו פפה הארי וננה פיי – כלומר, חיו באותו דירה. לומר שהם “חיו יחד” זו הגזמה, ואפילו גדולה. פפה הארי נפטר כשהייתי בן 6, אבל אני זוכר את הדירה שלהם היטב. אני גם זוכר את גברת פוסטר, שגרה מול ננה פיי ופפה הארי. היא בטח הייתה בת יותר ממאה. ננה פיי תמיד קראה לה “הזקנה פוסטר”.
בסביבת הצומת של ריין מארי ודקארי היו ה”האוס אוף וונג”, חנות של מורי הפטס, רייטמן ו-וולוורת’ס.
התחבורה הציבורית של מונטריאול (MTC, היום CTM) הפעילה קווים רבים שעברו דרך הצומת הזה: קו 48 לסנט ז’ק (סנט ג’יימס); קו 17 לקרטיירוויל; קו 65 למרכז העיר מונטריאול; קו 19 לשכונת המפסטד. וגם קו 66. ועוד אחרים.
רופא השיניים שלי, ד”ר ווסברג, גם היה לו משרד באזור הזה, ממש ליד מיס סנודן. מגיל 8 הייתי הולך לשם לבד, נוסע בקווים 116 ו-17, עם החלפה בתחנת גארלנד. היו שני רופאי שיניים בשם ווסברג: קלרנס ופרד. פרד היה רופא השיניים שלי.
כן, פרד היה רופא השיניים שלי; פיי וסיידי היו הסבתות שלי, ועד 1970 מונטריאול הייתה העיר היפה שלי, שבעיניי עודנה תופסת מקום מיוחד בזיכרונותיי.