.אין דבר יותר מתסכל עבורי מאשר ההמתנה

אני מאבד את הסבלנות ברמזור אדום. אני מתעצבן בהמתנה למעלית. אני לא אוהב לחכות לחשבון במסעדה. כששתי מכוניות  נמצאות לפניי ליד משאבת דלק, לחץ הדם שלי עולה. וכשמטוס מחכה על !!המסלול  חצי שעה (או יותר) ללא הסבר, אני ממש משתגע

זה לא משהו שאני גאה בו, אבל זה מה שזה אבל לחכות זה לא הצד החזק שלי

ועד לא מזמן לא הבנתי עד כמה חמור חוסר הסבלנות שלי עד שביקרתי באוגנדה. באוגנדה מחכים להכל. לעולם אל תסע לאוגנדה אם אתה לא יכול לחכות

גם אם יש לך ויזה אלקטרונית, זה לא אומר כלום; אתה עדיין צריך 20 דקות המתנה לאדם בשלטונות ההגירה, אז תעשה את החשבון אם אתה מספר חמש בתור

כן, יש 4 מסלולי יציאה לעמדת התשלום החניה בנמל התעופה של אנטבה, אבל שלושה מהם חסומים. היציאה משדה התעופה אורכת 90 דקות

המלון נמצא רק 12 ק”מ מהמלון שלך? לֹא! זה מרחק שעתיים וארבעים דקות

הזמנת כריך בשעה 19.00? השעה רק 20.00

האם אתה רוצה לשלם את החשבון שלך? אנא המתן, ה”מערכת” מושבתת; תחזור בעוד עשרים או ארבעים דקות. צריכים לתפוס מעלית? עלה במדרגות.
.וכן הלאה וכן הלאה

!כמעט הטלתי ביצה מהמתנה

בניגוד אליי, אוגנדים מחכים בסבלנות. כמעט בלתי אפשרי להאמין כמה סבלניים רוב האוגנדים (לא !!!כולם). הם לא ממצמצים עין בפקק של 4 שעות

הם מבינים שמעט מאוד ישתנה אם הם יתעצבנו. זו הגזמה. הם למעשה מבינים ששום דבר לא ישתנה אם הם יתעצבנו; במקרה הטוב, הם יהרסו להם את היום. לפיכך, יש מעט מאוד לחץ באוויר שכן התפיסה היא שזמן הוא משאב בלתי מוגבל

ההמתנה זה לא רק עניין של סבלנות. זו גישה, הלכה למעשה. המתנה אינה בהכרח גישה של כניעה. זוהי קבלה של המציאות, שימור העצמי.

אם יש תשתית לקויה וכל מה שאמור לקחת שעה יכול אורך חמישה ימים, מה זה עוזר לאבד את הסבלנות

כשמוזונגו (ילד או ילדה לבנים) מאבדים סבלנות, ההטיות התרבותיות שלנו צפות אל פני השטח במהירות רבה. המוזונגוס רוצה שדברים יעבדו כמו שצריך; אם הם לא עובדים כמצופה, יש לתקן אותם. עַכשָׁיו. הציפייה הזו מוזרה לאוגנדה. העולם שלהם לא מתנהל כך. כשמשהו לא עובד, יש לשמור על שפיותך. כפי שוולטר קרונקייט נהג לומר, “ככה זה

לפני הטיולים שלי לנמיביה ולאוגנדה, חשבתי ש”פשוט חסרה לי סבלנות”. הניסיון האפריקאי שלי לימד אותי שאני צריך לרכוש את המיומנויות והעמדות התומכות בהמתנה”.

זה לקח עצום לעיכול. ואני רוצה להשתפר הרבה יותר ביכולת ההמתנה. מעולם  לא חשבתי שאי פעם אודה בזה

There is nothing as frustrating for me as the act of waiting.

I lose my patience at a red light. I get upset waiting for an elevator. I do not like waiting for a bill in a restaurant. When two cars are ahead of me at a gas pump, my blood pressure goes up. And when a plane waits on the runway for half an hour (or more) with no explanation, I am fit to be tied.

It is not something I am proud of, but it is what it is but waiting ain’t my forte.

And until recently, I did not understand how severe my lack of patience is.

Then, I visited Uganda. In Uganda, you wait for everything. Never go to Uganda if you cannot wait.

• Even if you have an e-visa, it means nothing; you still need 20 minutes processing per person at immigration, so do the math if you are number five in line.
• Yes, there are 4 exit toll booths at Entebbe airport, but three of them are broken. Exiting the airport takes 90 minutes.
• The hotel is only 12 km from your hotel? No! It’s 2 hours and forty minutes away.
• Did you order a sandwich at 19.00? It’s only 20.30.
• Do you want to pay your bill? Please wait, the “system” is down; come back in twenty or forty minutes. Need to catch an elevator? Take the stairs.

And so on and so forth.

I almost laid an egg from waiting.

As opposed to me, Ugandans wait patiently. It is almost impossible to believe how patient most (not all) Ugandans are. They don’t blink an eye in a 4 hour traffic jam.

They realize that very little will change if they get upset. That’s an exaggeration. They actually realize that nothing will change if they get upset; at best, they will ruin their day. Thus, there is very little stress in the air since the perception is that time is an unlimited resource.

Waiting, I learnt, is not only a matter of patience. It is an attitude, a weltanschauung as it were. Waiting is not an attitude of surrender necessarily. It is acceptance of reality, a preservation of self.

If there is poor infrastructure and everything that should take an hour can take five days, what good does it do to lose your patience?

When a muzungu (white boy or girl) loses patience, our cultural biases float to the surface with great speed. The muzungus want things to work; if they don’t work as expected, they need to be fixed. Now. This expectation is strange to the Ugandan. Their world does not operate that way. When something doesn’t work, suck it up; preserve your sanity. As Walter Cronkite used to say, “that’s the way it is”.

Before my trips to Namibia and Uganda, I thought I “just lacked patience”. My African experience has taught me that I need acquire the skills and attitudes that support “waiting”.

That’s a huge chunk to digest, for me anyway. And I want to get much better at waiting. I never thought I would ever say this.

In this podcast, veteran broadcaster Howard Schwartz interviews me. Howard was a well known broadcast journalist for two decades, a corporate communications consultant and consumer advocate. He can reached at mediaman2000@att.net

https://www.dropbox.com/scl/fi/5xrzg0dy83wg81thfy1k8/Ep-I-10-24-Final-Mixdown.mp3?rlkey=gaytyaapz91eslvz79guw789p&st=m1unow71&dl=0

Transcript available.

Misbehaving children in the air raid shelter make as much noise as the missiles and/or Iron Dome exploding overhead. And they are just as annoying.

Just look at the parents of these noisy brats gawking at their cellphones with a zombie look on their face as their kids imitate the sirens, even after the sirens themselves have ceased splitting the air and piercing eardrums. What don’t they shut their kids up, or go out of the shelter to watch the missiles land?

The government sure knows how to make loud sirens, and collect taxes. Too bad they did not know about Oct 7^th.

The air in the shelter swelters with sweat, farts and dampness. It is too early to get out of the shelter as the order is to stay in the shelter until further notice. Christ, George just pissed on the floor of the shelter. He is recovering from a broken toe, and to make matters worse, he is 15 years old and suffers from canine dementia.

I run upstairs, get some paper towels, clean the mess amid the boom boom boom of incoming missiles. I then take the elevator up to my apartment, foregoing the protection afforded me by the shelter. Fuck it; I prefer the silence to the safety cum noise.

Later, I learn that there was a direct hit 1.5 km from my home.

In 1968, this was the choice that I made…I mean the choice I made to live here. In 1917, my grandfather’s brother and sister, Ida and Jack, also made this choice. Could it be genetic?

It is a choice that I never regret. Not for one second. “You and your Jewish holidays”, said our music teacher Ms. Bergstrom, moaning that the Jewish students did not attend class in September. “Who takes the Jew?”, referring to me as teams were formed in a football club. Quebec was a cruel place to be in the 1950’s once you put your toe outside the Jewish suburbs on Ville St Laurent or Cote St Luc.

Not regretting a decision certainly does not mean that this is a walk in a park on a sunny day. Well, not on a sunny day-the latest news is that I need to stay out of the sun, and I do not plan to challenge that advice which my dermatologist gave me.

Could the heartburn be a symptom of the stress? Certainly not. I am but 75 years old. I’m not that old! Or this is getting to me?

Is the stress accumulating to a point where it is almost intolerable?

The stress is intolerable, no doubt. Taubman’s book on Khrushchev is superb. I have just ordered a biography of Beria. I need to dig into the Soviet leadership a bit more. And the cinema club in Tel Aviv, what’s on next week?

And I splurged on a new Kindle!